החלטה בתיק ת"א 32375-02-10

1.         בפניי בקשה של התובע לחייב את הנתבע לגלות אל כל מסמכיו, ואם ישנם מסמכים חסויים עליו לפרטם. בבקשתו טען התובע, כי עילות החסיון קבועות בחוק ולא ניתן להוסיף עליהם על ידי סימונים כמסמכים פנימיים, או כסודיים. לשיטת התובע, הינו זכאי לקבל לידיו את כל המסמכים, אלא אם הוצאה תעודת חסיון חתומה על ידי השר המתאים, לחילופין טען התובע כי אף מסמכים אשר לגביהם קיים חסיון בפני גילויים, יש להביאם לעיון בית המשפט על פי תקנה 119 לתקנות סדר הדין, התשמ"ד - 1984 (להלן: "התקנות"), ובית המשפט יחליט אם יש ממש בטענה והם זכאים לחסיון המבוקש.

2.         הנתבע התנגד לבקשה, וטען כי המסמכים אשר לא גולו לתובע, הם מסמכים שהוחלפו בין הלשכה המשפטית של המנהל לבין הפרקליטות בקשר לדיון המשפטי בתביעה שהגיש התובע, וכן דוחות ומזכרים פנימיים המצויים בתיק הנכס של המנהל, על כן מסמכים אלה חסויים מכוח סעיפים 48, 52 לפק' הראיות [נוסח חדש] התשל"א - 1971 (להלן: "פק' הראיות). טען עוד, כי מסמכים אלה חסויים מכוח כלל הלכתי המעוגן בתקנת הציבור והבטחת מילוי תפקיד הרשות באופן תקין.

הנתבע הוסיף וטען, כי המזכרים, התרשומת והדוחות הפנימיים שלא גולו, אינם רלבנטיים לדיון בתביעה ואין בהם כל התייחסות לפגישה מיום 25/03/03, על כן באיזון בין האינטרסים המוגנים על ידי החסיון לבין האינטרס בדבר גילוי האמת, יש לתת עדיפות לאנטרס של הרשות.

3.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות ואלה נימוקיי:

א.         כעולה מתגובת הנתבע, המסמכים אשר לא גולו לתובע ואשר בגינם נטענה טענת החסיון, הם מכתבים בין הלשכה המשפטית של המנהל לבין הפרקליטות בקשר לדיון המשפטי בתביעה שהגיש התובע, וכן דוחות ומזכרים פנימיים המצויים בתיק הנכס של המנהל. אין ספק כי מכתבים שהוחלפו בין המנהל לבין ב"כ בקשר לתביעה הם חסויים, וזאת לאור הוראות סעיפים 48 ו- 52 לפק' הראיות. המדובר בחסיון מוחלט לגבי מסמכים אלה ואין לבית המשפט שיקול דעת להסירו (ראה בהקשר זה ספרו של קדמי על הראיות חלק שלישי מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009 בעמ' 1079 - 1081 והאסמכתאות שהוזכרו שם).

בהינתן העובדה כי המדובר בחסיון מוחלט, אין כל מקום להפעלת תקנה 119 לתקנות.

ב.         באשר למזכרים, דוחות ותרשומת פנימית המצויים בתיק המנהל, אף בעניין זה צודק הנתבע כי גם מסמכים אלה חסויים וזאת לאור ההלכה הפסוקה אשר סוכמה בספרו של קדמי הנ"ל בעמ' 1113 בו נאמר: "מסמכים המכונים "פנימיים", מסמכים אלה כוללים תרשומות והתכתבויות "פנימיות" של הרשות, המשקפות חילופי דעות, חוות דעת מקצועית וכיוצ"ב המלווים את פעילותה של הרשות ואשר תקנת הציבור מחייבת שלא לחשפם על מנת לאפשר ללוקחים חלק בפעילות להיות "גלויים וכנים" במהלכה של אותה פעילות ומשוחררים מן החשש של החשיפה".

ג.          התובע בבקשתו לא הצביע על נימוק כלשהו המלמד כי המזכרים1 התרשומת והדוחות הפנימיים אשר הוא דורש לגלות, רלוונטיים לשאלות השנויות במחלוקת, מנימוק זה בלבד יש לדחות את הבקשה.

ד.         אכן הנני ער להתפתחות הגישה של הפסיקה, על פיה "המדיניות המשפטית היא שיש לגלות כל מסמך שבידי צד שיכול להאיר עובדות או היבטים כאלה או אחרים בהליך משפטי, למעט חריגים, ראוי לערוך בירור ממשי על מנת לבדוק אם אכן מסמך מסויים בא בגדר איזה מן החריגים" (ראה רע"א 2498/07 של בית המשפט העליון מיום 27/06/10, וכן רע"א 5806/06 עזבון נמירובסקי נ. שימקו של בית המשפט העליון (טרם פורסם), שם נאמר כי המחלוקות באשר לחסיון מסמך "הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119 רק מקום בו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון... תייתר הצורך בעניין כזה".

חרף ההתפתחות בפסיקה כמפורט לעיל, סבור אני כי בעניין שלפנינו לא ראוי להפעיל את תקנה 119 לתקנות, וזאת לאור החזקה בדבר תקינות המעשה המינהלי, כאשר נקודת המוצא כי ב"כ הנתבע נוהגת בהגינות במילוי החובה המוטלת עליה על פי חוק, והצהרתה בנוגע למסמכים החסויים היא הצהרה כנה ואמיתית.

כידוע, חזקה זו ניתן לסתור, והנטל מוטל על המבקש לעשות זאת. התובע בענייננו, לא המציא בדל של ראיה שיש בה כדי לסתור חזקה זו, על כן החזקה שרירה וקיימת (ראה בג"ץ 1885/91 צוברי נ. פרקליטות מחוז ת"א, פ"ד מה(3) 630, 634, וכן ע"א 6066/97 עיריית ת"א - יפו נ. אבן אור פסגת רוממה, פ"ד נד'(3) 749, 755).

4.         אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה, והנני מחייב את התובע לשלם לנתבע בגין בקשה זו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,500 ש"ח נכון להיום, וללא כל קשר לתוצאה בהליך העיקרי.

5.         להמציא החלטתי זו לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז ניסן תשע"ב, 19 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: